על ל. רון האברד
אין אמירה מאפיינת יותר לחייו של ל. רון האברד מאשר הצהרתו הפשוטה "אני אוהב לעזור לאחרים, ומחשיב זאת להנאתי הגדולה ביותר בחיים לראות אדם משחרר עצמו מן הצללים המקדירים את ימיו". מאחורי מילים אלה מצויה תקופת חיים של שירות לאנושות ומורשת של חוכמה המאפשרת לכל אחד להשיג חלומות על אושר וחופש רוחני שאליהם נכסף זה זמן רב.
ל. רון האברד נולד בטילדן, נברסקה, ב-13 במרץ 1911. הדרך לתגליותיו ומסירותו לזולתו החלו בשלב מוקדם של חייו. "רציתי שאנשים אחרים יהיו מאושרים, ולא הצלחתי להבין מדוע הם אינם מאושרים", הוא כתב על תקופת נעוריו; ובכך טמונים הרגשות שינחו את צעדיו לאורך זמן. בהדרכתה של אמו, אישה משכילה ביותר, הוא קרא חומר שהיה הרבה מעבר לגילו – שייקספיר, פילוסופיה יוונית וקלסיקות מאוחרות יותר – הכל בניסיון לספק את סקרנותו שלא ידעה שובע. אך עם זאת חייו לא היו בשום אופן מוקדשים רק לספרים. לאחר שעבר עם משפחתו לערבות הטרשיות של הלנה במונטנה, הוא החל לרכב על סוסים בגיל שלוש וחצי, ומאוחר יותר, אילף סוסי פרא ביחד עם המאלפים המקומיים הטובים ביותר.
בהלנה, רון (כפי שהוא רצה להיקרא בפי חבריו) אף נתקל לראשונה במורשת הרוחנית המעמיקה של האינדיאנים משבט הבלֶק-פוט, שעדיין חיו באותה עת ביישובים מבודדים בפאתי העיירה. חברו הקרוב היה רופא אליל מהשבט, שהיה ידוע בסביבה בשם "טום הזקן". רון, שיצר חברות ייחודית עם השָמָן השתקן בדרך כלל, זכה בסופו של דבר בכבוד לקבל את המעמד הנדיר של אח לדם, וכך הופקדו בידיו הסודות השבטיים השונים, המסורת והחוכמה.
את הדלת הבאה לתגליותיו של ל. רון האברד הצעיר פתח לא פחות מאשר תלמיד של זיגמונד פרויד. כאשר רון עבר עם משפחתו לסיאטל שבוושינגטון, ולאחר מכן לבירת המדינה, הוא התיידד עם קומנדר ג'וזף סי. תומפסון, הקצין האמריקני הראשון שלמד תחת פרויד בווינה. הקומנדר, שזיהה אינטליגנציה חריפה בבן ה-12, העביר כמה חודשים בהעברת עיקרי התיאוריות הפרוידיאניות. למרות שגילה עניין רב בעיקרון ההתנהגות
הלא-הכרתית, רון נותר עדיין עם שאלות רבות ללא מענה. הקריירה של אביו בצי סיפקה את נתיב החקירה הבא. בעקבות הצבתו באי גואם, משפחת האברד יצאה מזרחה, ועד מהרה רון החל מחפש תשובות לשאלות יסודיות מאוד באסיה המרוחקת דאז. עד גיל תשע-עשרה הוא עבר כבר למעלה מרבע מיליון מיילים, בעודו בוחן את התרבויות של יאווה, יפן, הודו והפיליפינים. באותה הנחישות, הוא אפילו השיג כניסה למנזרי למאים בודהיסטיים אסורים בגבעות המערביות של סין. עם זאת, חרף כל המסורות המהוללות של המזרח, הוא מצא דברים רבים אשר הטרידוהו: בערות, עוני והתעלמות פושעת מסבל. "ובקרב העוני וההשפלה הללו", הוא כתב מאוחר יותר, "מצאתי מקומות קדושים שבהם החוכמה היתה רבה, אולם היא הוסתרה בקפדנות והופצה רק כאמונה תפלה".
עם שובו לארצות-הברית בשנת 1929, חידש רון את לימודיו הפורמליים, ובשנה שלאחר מכן נרשם לאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון. שם הוא למד מתמטיקה, הנדסה ואת תחום הלימוד החדש בזמנו – פיסיקה גרעינית – כשכל אלה מעניקים לו כלים חיוניים למחקרו הפילוסופי המתמשך. עם זאת, לאחר שבחן את הפסיכולוגיה המודרנית, הוא הגיע להבנה קריטית נוספת: למרות שלמערב היתה אולי הטכנולוגיה של חקירה, הוא מעולם לא יישם את הטכנולוגיה הזאת על שאלות בסיסיות הקשורות לטבע האדם, למיינד ולחיים. למעשה, כפי שהוא כתב, "היה ברור לחלוטין שעסקתי וחייתי בתרבות אשר ידעה על המיינד פחות מאשר השבט הפרימיטיבי ביותר שעמו באתי במגע אי פעם. כשאני גם יודע שאנשי המזרח לא היו מסוגלים לחדור אל נבכי המיינד באותו אופן מעמיק וצפוי כפי שהובילו אותי לצפות לו, ידעתי שיהיה עלי לבצע מחקר רב".
כדי לממן את אותו מחקר, רון פתח בקריירה ספרותית בראשית שנות ה-30, ועד מהרה הפך לאחד הסופרים הנקראים ביותר של סיפורת עממית. סיפוריו הקיפו את כל הז'אנרים – הרפתקות, מסתורין, מערבונים, מדע בדיוני ופנטסיה – וזיכו אותו בפרסום עולמי. הוא אף כתב תסריטים להוליווד, וחיבורים לימודיים עבור עמיתיו הסופרים. עם זאת, מבלי לשכוח לעולם את שאיפתו הראשונית, הוא המשיך במחקרו העיקרי דרך נסיעות ומסעות מחקר נרחבים אל האיים הקריביים המרוחקים דאז, ואל קולומביה הבריטית ואלסקה, שם הוא למד בקרב שבטי הטֶלינגיט, ההַיידָה והאלֶאוטים. בסך הכל, הוא בחן עשרים ואחד גזעים ותרבויות בעודו מחפש את האמיתות הבסיסיות של הקיום האנושי. לאות הכרה בעבודתו זו, הוענקה לו חברות ב'מועדון המסיירים' (Explorers Club) היוקרתי, שבו הוא היה ידוע כחוקר חשוב של האתנולוגיה. במהלך כל משלחותיו הבאות הוא יישא את דגלו הנכסף של מועדון המסיירים.
עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה, הוא נכנס לצי ארצות-הברית כלוטננט (דרגת זוטר) ושרת כמפקדן של קוֹרְבֶטוֹת (ספינות-קרב) נגד צוללות. למרות שקיבל עיטורים רבים, העציב אותו מאוד חוסר האנושיות שבאותה מלחמה, ולכן הוא היה נחוש מתמיד לגלות אמצעי בר-ביצוע כלשהו לשיפור מצבו של האדם. לשם כך, הוא המשיך במחקרו אפילו במהלך שנותיה האפלות ביותר של המלחמה.
כשהוא נותר עיוור חלקית ופיסח מפציעות שספג במהלך הקרבות, הוא אובחן ב-1945 כנכה לצמיתות ואושפז באוקלנד, קליפורניה. אולם בשלב זה הוא כבר ניסח את התיאוריות הראשונות שלו בנוגע למיינד האנושי, ובאמצעות יישום התיאוריות הללו, לא זו בלבד שהוא היה מסוגל לעזור לעמיתיו לשירות, אלא שהוא אף יכול היה להשיב לעצמו את בריאותו. בקצרה, הוא גילה שבאמצעות הקלת הטראומה הנפשית הנלווית לפציעות, ניתן להביא לתוצאות פלאיות באמת.
לאחר כמה שנים נוספות של עבודה אינטנסיבית, שבהן הוא יישם את הטכניקות שלו על כארבע מאות בני אדם, רון ליקט את שש-עשרה שנות מחקרו ויצר את 'התזה המקורית' (שידועה כיום בשם 'הדינמיקות של החיים'). למרות שעבודה זאת לא פורסמה מיד, היא עוררה התלהבות כה רבה בחוגים מדעיים ומקצועיים, עד כי עד מהרה הוא נתבקש להסביר ביתר פירוט את הטכניקות שהוא כינה כעת בשם דיאנטיקה.
המאמר הראשון שפורסם בנושא, בשם "ארץ לא נודעת: המיינד" הופיע בגיליון החורף/אביב של כתב-העת 'מועדון המסיירים', ויצר התלהבות רבה אף יותר ולמאות מכתבים מתעניינים. ל. רון האברד החל בשלב זה בכתיבת 'דיאנטיקה: המדע המודרני של בריאות הנפש', ספר-העזר הפופולארי הראשון על המיינד האנושי, שנכתב בפירוש עבור האיש ברחוב. 'דיאנטיקה' הוצא לאור ב-9 במאי 1950, ומיד הפך לרב-מכר. יתרה מזאת, משום שהוא סיפק טכניקות לשיפור עצמי שכל אחד היה יכול ללמוד וליישם, הספר הצית במהרה את מה שתואר בעיתונים בתור "התנועה הגדלה במהירות הגדולה ביותר באמריקה".
הפרסום של 'דיאנטיקה' פתח עידן חדש של תקווה עבור המין האנושי, ושלב חדש בחייו של מחברו. תחת ביקוש מתמיד, ל. רון האברד החל עד מהרה לחצות את המדינה כדי לעמוד בדרישות להרצאות לציבור ולהדרכה אישית ביישום של דיאנטיקה. אך אפילו בקיץ ובסתיו העמוסים לעייפה של 1950, הוא לא חדל ממחקרו – תחילה, כדי לשכלל את הטכנולוגיה שבאמצעותה הוא פתר בעיות של המיינד האנושי, ולאחר מכן כדי לבחון שאלה חמקמקה אף יותר: מהם בדיוק החיים? משום שכפי שהוא כתב, "ככל שהעמקתי יותר בחקירה, כך הבנתי יותר שכאן, ביצור זה, ההומו סאפיינס, היו הרבה יותר מדי דברים שאינם ידועים".
למרות שהוא עדיין יישם טכנולוגיה מדעית לחלוטין, המחקר שבא בעקבות זאת הוביל אותו לתחום רוחני לגמרי. במיוחד, הוא בחן את מה שהוא כינה מקור החיים, ובהמשך תיאר בתור התטן; וכאשר פריצת דרך אחר פריצת דרך עברו קודיפיקציה קפדנית במהלך שלהי 1951, נולדה הפילוסופיה הדתית היישומית של סיינטולוגיה. בהציעה לאדם נתיב אל רמות חדשות של מודעות ויכולת, נוסדה הכנסייה הראשונה של סיינטולוגיה ב-1954.
משום שסיינטולוגיה מסבירה את החיים כולם, אין שום היבט בקיומו של האדם שעבודתו המאוחרת יותר של ל. רון האברד לא טיפלה בו. בהתגוררו בארצות-הברית ובאנגליה לחילופין, מחקרו המתמשך הביא פתרונות לתחלואים חברתיים כגון תקני חינוך מתדרדרים והתפרקות המשפחה. בהשתמשו גם בעקרונות הבסיסיים של סיינטולוגיה, הוא הצליח לגלות שיטות ראויות לציון של סיוע לחולים, תיקון קשרי נישואין, שיפור מערכות יחסים, ובקצרה, פתירת כל בעיה או קונפליקט. ומשום שהבנה של אנשים יחידים מספקת בסופו של דבר הבנה של קבוצות, הוא השתמש עד מהרה באמיתות של סיינטולוגיה כדי לפתח אמצעי שפוי לניהול ארגונים – עבודה שהביאה להתרחבותה של סיינטולוגיה לכדי רשת עולמית.
ב-1 בספטמבר 1966, כשסיינטולוגיה מקיפה כעת את העולם כולו, פרש ל. רון האברד ממעמדו כמנכ"ל הכנסייה, והתפטר מהמועצות של כל התאגידים של הכנסייה כדי להתמסר באופן מלא למחקריו על הרמות הגבוהות ביותר של מודעות ויכולת רוחנית. על סף פריצות דרך לרמות כאלה, הוא חזר אל הים על סיפון ספינת מחקר בת 3,200 טון, ה'אפולו'. במשך שבע השנים הבאות, הוא שוב ערך מסעות נרחבים, בעודו מקדיש את תשומת לבו לבעיות החברתיות שהלכו והחמירו. מתקופה זאת יש לציין במיוחד את תכנית הגמילה מסמים של סיינטולוגיה, המוכרת על-ידי מחקרים ממשלתיים בתור התכנית היעילה ביותר בעולם. הוא אף פיתח ושכלל את טכנולוגיית הלמידה המהפכנית שלו, אשר הובילה למעשה לשיפור ידיעת קרוא וכתוב עבור מיליונים.
ב-1975 רון חזר אל החוף, והמשיך במסעותיו – תחילה מפלורידה לוושינגטון הבירה וללוס-אנג'לס, לפני שהתיישב לבסוף בקהילה מדברית בדרום קליפורניה ליד פאלם ספרינגס, ביתו עד 1979. שם, כחלק מתכנית גדולה יותר להביא את סיינטולוגיה ואת דיאנטיקה למספר גדל והולך של אנשים, הוא כתב וביים סרטי הכשרה, בעודו ממשיך לחפש פתרונות לבעיות הלוחצות ביותר בעולם.
ב-1980, כחלק ממאמציו המתמשכים להפוך את כיוון ההתדרדרות המוסרית של שלהי המאה העשרים, הוא כתב תקנון מוסרי לא דתי, 'הדרך אל האושר'. 'הדרך אל האושר', שזכה לשבחים מפי מנהיגים קהילתיים ופוליטיים וקבוצות אזרחיות, הביא עמו בעקבות זאת תנועה עממית עולמית שנועדה לרומם את הגינותו ויושרו של האדם. עד כה, הופצו כחמישים מיליון עותקים. החוברת, היעילה במגזרים רבים של החברה, אף תוארה בתור האמצעי היחיד היעיל ביותר לשיקום אסירים בבתי-כלא.
בשובו אל מסעותיו בראשית שנות ה-80, הוא התיישב לבסוף בקהילה של מרכז קליפורניה, קרסטון, ליד סן לואיס אוביספו. כאן הוא השלים את מחקרו על הרמות המתקדמות של סיינטולוגיה, וסיכם את החומרים הטכניים שבפיתוחם הוא העביר את חייו.
בסיכומו של דבר, עבודותיו של ל. רון האברד על דיאנטיקה וסיינטולוגיה מסתכמות בארבעים מיליון מילים של הרצאות מוקלטות, ספרים וכתבים. יחדיו, הם מהווים את המורשת של תקופת חיים אשר נסתיימה ב-24 בינואר, 1986. עם זאת, פטירתו של ל. רון האברד לא היוותה בשום אופן את הקץ; שכן, עם למעלה ממאה מיליון עותקים מספריו שנמצאים בתפוצה, ועם מיליוני אנשים שמיישמים מדי יום את הטכנולוגיות שלו לשיפור, ניתן באמת ובתמים לומר שעדיין אין לעולם חבר טוב ממנו.
ל. רון האברד נולד בטילדן, נברסקה, ב-13 במרץ 1911. הדרך לתגליותיו ומסירותו לזולתו החלו בשלב מוקדם של חייו. "רציתי שאנשים אחרים יהיו מאושרים, ולא הצלחתי להבין מדוע הם אינם מאושרים", הוא כתב על תקופת נעוריו; ובכך טמונים הרגשות שינחו את צעדיו לאורך זמן. בהדרכתה של אמו, אישה משכילה ביותר, הוא קרא חומר שהיה הרבה מעבר לגילו – שייקספיר, פילוסופיה יוונית וקלסיקות מאוחרות יותר – הכל בניסיון לספק את סקרנותו שלא ידעה שובע. אך עם זאת חייו לא היו בשום אופן מוקדשים רק לספרים. לאחר שעבר עם משפחתו לערבות הטרשיות של הלנה במונטנה, הוא החל לרכב על סוסים בגיל שלוש וחצי, ומאוחר יותר, אילף סוסי פרא ביחד עם המאלפים המקומיים הטובים ביותר.
בהלנה, רון (כפי שהוא רצה להיקרא בפי חבריו) אף נתקל לראשונה במורשת הרוחנית המעמיקה של האינדיאנים משבט הבלֶק-פוט, שעדיין חיו באותה עת ביישובים מבודדים בפאתי העיירה. חברו הקרוב היה רופא אליל מהשבט, שהיה ידוע בסביבה בשם "טום הזקן". רון, שיצר חברות ייחודית עם השָמָן השתקן בדרך כלל, זכה בסופו של דבר בכבוד לקבל את המעמד הנדיר של אח לדם, וכך הופקדו בידיו הסודות השבטיים השונים, המסורת והחוכמה.
את הדלת הבאה לתגליותיו של ל. רון האברד הצעיר פתח לא פחות מאשר תלמיד של זיגמונד פרויד. כאשר רון עבר עם משפחתו לסיאטל שבוושינגטון, ולאחר מכן לבירת המדינה, הוא התיידד עם קומנדר ג'וזף סי. תומפסון, הקצין האמריקני הראשון שלמד תחת פרויד בווינה. הקומנדר, שזיהה אינטליגנציה חריפה בבן ה-12, העביר כמה חודשים בהעברת עיקרי התיאוריות הפרוידיאניות. למרות שגילה עניין רב בעיקרון ההתנהגות
הלא-הכרתית, רון נותר עדיין עם שאלות רבות ללא מענה. הקריירה של אביו בצי סיפקה את נתיב החקירה הבא. בעקבות הצבתו באי גואם, משפחת האברד יצאה מזרחה, ועד מהרה רון החל מחפש תשובות לשאלות יסודיות מאוד באסיה המרוחקת דאז. עד גיל תשע-עשרה הוא עבר כבר למעלה מרבע מיליון מיילים, בעודו בוחן את התרבויות של יאווה, יפן, הודו והפיליפינים. באותה הנחישות, הוא אפילו השיג כניסה למנזרי למאים בודהיסטיים אסורים בגבעות המערביות של סין. עם זאת, חרף כל המסורות המהוללות של המזרח, הוא מצא דברים רבים אשר הטרידוהו: בערות, עוני והתעלמות פושעת מסבל. "ובקרב העוני וההשפלה הללו", הוא כתב מאוחר יותר, "מצאתי מקומות קדושים שבהם החוכמה היתה רבה, אולם היא הוסתרה בקפדנות והופצה רק כאמונה תפלה".
עם שובו לארצות-הברית בשנת 1929, חידש רון את לימודיו הפורמליים, ובשנה שלאחר מכן נרשם לאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון. שם הוא למד מתמטיקה, הנדסה ואת תחום הלימוד החדש בזמנו – פיסיקה גרעינית – כשכל אלה מעניקים לו כלים חיוניים למחקרו הפילוסופי המתמשך. עם זאת, לאחר שבחן את הפסיכולוגיה המודרנית, הוא הגיע להבנה קריטית נוספת: למרות שלמערב היתה אולי הטכנולוגיה של חקירה, הוא מעולם לא יישם את הטכנולוגיה הזאת על שאלות בסיסיות הקשורות לטבע האדם, למיינד ולחיים. למעשה, כפי שהוא כתב, "היה ברור לחלוטין שעסקתי וחייתי בתרבות אשר ידעה על המיינד פחות מאשר השבט הפרימיטיבי ביותר שעמו באתי במגע אי פעם. כשאני גם יודע שאנשי המזרח לא היו מסוגלים לחדור אל נבכי המיינד באותו אופן מעמיק וצפוי כפי שהובילו אותי לצפות לו, ידעתי שיהיה עלי לבצע מחקר רב".
כדי לממן את אותו מחקר, רון פתח בקריירה ספרותית בראשית שנות ה-30, ועד מהרה הפך לאחד הסופרים הנקראים ביותר של סיפורת עממית. סיפוריו הקיפו את כל הז'אנרים – הרפתקות, מסתורין, מערבונים, מדע בדיוני ופנטסיה – וזיכו אותו בפרסום עולמי. הוא אף כתב תסריטים להוליווד, וחיבורים לימודיים עבור עמיתיו הסופרים. עם זאת, מבלי לשכוח לעולם את שאיפתו הראשונית, הוא המשיך במחקרו העיקרי דרך נסיעות ומסעות מחקר נרחבים אל האיים הקריביים המרוחקים דאז, ואל קולומביה הבריטית ואלסקה, שם הוא למד בקרב שבטי הטֶלינגיט, ההַיידָה והאלֶאוטים. בסך הכל, הוא בחן עשרים ואחד גזעים ותרבויות בעודו מחפש את האמיתות הבסיסיות של הקיום האנושי. לאות הכרה בעבודתו זו, הוענקה לו חברות ב'מועדון המסיירים' (Explorers Club) היוקרתי, שבו הוא היה ידוע כחוקר חשוב של האתנולוגיה. במהלך כל משלחותיו הבאות הוא יישא את דגלו הנכסף של מועדון המסיירים.
עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה, הוא נכנס לצי ארצות-הברית כלוטננט (דרגת זוטר) ושרת כמפקדן של קוֹרְבֶטוֹת (ספינות-קרב) נגד צוללות. למרות שקיבל עיטורים רבים, העציב אותו מאוד חוסר האנושיות שבאותה מלחמה, ולכן הוא היה נחוש מתמיד לגלות אמצעי בר-ביצוע כלשהו לשיפור מצבו של האדם. לשם כך, הוא המשיך במחקרו אפילו במהלך שנותיה האפלות ביותר של המלחמה.
כשהוא נותר עיוור חלקית ופיסח מפציעות שספג במהלך הקרבות, הוא אובחן ב-1945 כנכה לצמיתות ואושפז באוקלנד, קליפורניה. אולם בשלב זה הוא כבר ניסח את התיאוריות הראשונות שלו בנוגע למיינד האנושי, ובאמצעות יישום התיאוריות הללו, לא זו בלבד שהוא היה מסוגל לעזור לעמיתיו לשירות, אלא שהוא אף יכול היה להשיב לעצמו את בריאותו. בקצרה, הוא גילה שבאמצעות הקלת הטראומה הנפשית הנלווית לפציעות, ניתן להביא לתוצאות פלאיות באמת.
לאחר כמה שנים נוספות של עבודה אינטנסיבית, שבהן הוא יישם את הטכניקות שלו על כארבע מאות בני אדם, רון ליקט את שש-עשרה שנות מחקרו ויצר את 'התזה המקורית' (שידועה כיום בשם 'הדינמיקות של החיים'). למרות שעבודה זאת לא פורסמה מיד, היא עוררה התלהבות כה רבה בחוגים מדעיים ומקצועיים, עד כי עד מהרה הוא נתבקש להסביר ביתר פירוט את הטכניקות שהוא כינה כעת בשם דיאנטיקה.
המאמר הראשון שפורסם בנושא, בשם "ארץ לא נודעת: המיינד" הופיע בגיליון החורף/אביב של כתב-העת 'מועדון המסיירים', ויצר התלהבות רבה אף יותר ולמאות מכתבים מתעניינים. ל. רון האברד החל בשלב זה בכתיבת 'דיאנטיקה: המדע המודרני של בריאות הנפש', ספר-העזר הפופולארי הראשון על המיינד האנושי, שנכתב בפירוש עבור האיש ברחוב. 'דיאנטיקה' הוצא לאור ב-9 במאי 1950, ומיד הפך לרב-מכר. יתרה מזאת, משום שהוא סיפק טכניקות לשיפור עצמי שכל אחד היה יכול ללמוד וליישם, הספר הצית במהרה את מה שתואר בעיתונים בתור "התנועה הגדלה במהירות הגדולה ביותר באמריקה".
הפרסום של 'דיאנטיקה' פתח עידן חדש של תקווה עבור המין האנושי, ושלב חדש בחייו של מחברו. תחת ביקוש מתמיד, ל. רון האברד החל עד מהרה לחצות את המדינה כדי לעמוד בדרישות להרצאות לציבור ולהדרכה אישית ביישום של דיאנטיקה. אך אפילו בקיץ ובסתיו העמוסים לעייפה של 1950, הוא לא חדל ממחקרו – תחילה, כדי לשכלל את הטכנולוגיה שבאמצעותה הוא פתר בעיות של המיינד האנושי, ולאחר מכן כדי לבחון שאלה חמקמקה אף יותר: מהם בדיוק החיים? משום שכפי שהוא כתב, "ככל שהעמקתי יותר בחקירה, כך הבנתי יותר שכאן, ביצור זה, ההומו סאפיינס, היו הרבה יותר מדי דברים שאינם ידועים".
למרות שהוא עדיין יישם טכנולוגיה מדעית לחלוטין, המחקר שבא בעקבות זאת הוביל אותו לתחום רוחני לגמרי. במיוחד, הוא בחן את מה שהוא כינה מקור החיים, ובהמשך תיאר בתור התטן; וכאשר פריצת דרך אחר פריצת דרך עברו קודיפיקציה קפדנית במהלך שלהי 1951, נולדה הפילוסופיה הדתית היישומית של סיינטולוגיה. בהציעה לאדם נתיב אל רמות חדשות של מודעות ויכולת, נוסדה הכנסייה הראשונה של סיינטולוגיה ב-1954.
משום שסיינטולוגיה מסבירה את החיים כולם, אין שום היבט בקיומו של האדם שעבודתו המאוחרת יותר של ל. רון האברד לא טיפלה בו. בהתגוררו בארצות-הברית ובאנגליה לחילופין, מחקרו המתמשך הביא פתרונות לתחלואים חברתיים כגון תקני חינוך מתדרדרים והתפרקות המשפחה. בהשתמשו גם בעקרונות הבסיסיים של סיינטולוגיה, הוא הצליח לגלות שיטות ראויות לציון של סיוע לחולים, תיקון קשרי נישואין, שיפור מערכות יחסים, ובקצרה, פתירת כל בעיה או קונפליקט. ומשום שהבנה של אנשים יחידים מספקת בסופו של דבר הבנה של קבוצות, הוא השתמש עד מהרה באמיתות של סיינטולוגיה כדי לפתח אמצעי שפוי לניהול ארגונים – עבודה שהביאה להתרחבותה של סיינטולוגיה לכדי רשת עולמית.
ב-1 בספטמבר 1966, כשסיינטולוגיה מקיפה כעת את העולם כולו, פרש ל. רון האברד ממעמדו כמנכ"ל הכנסייה, והתפטר מהמועצות של כל התאגידים של הכנסייה כדי להתמסר באופן מלא למחקריו על הרמות הגבוהות ביותר של מודעות ויכולת רוחנית. על סף פריצות דרך לרמות כאלה, הוא חזר אל הים על סיפון ספינת מחקר בת 3,200 טון, ה'אפולו'. במשך שבע השנים הבאות, הוא שוב ערך מסעות נרחבים, בעודו מקדיש את תשומת לבו לבעיות החברתיות שהלכו והחמירו. מתקופה זאת יש לציין במיוחד את תכנית הגמילה מסמים של סיינטולוגיה, המוכרת על-ידי מחקרים ממשלתיים בתור התכנית היעילה ביותר בעולם. הוא אף פיתח ושכלל את טכנולוגיית הלמידה המהפכנית שלו, אשר הובילה למעשה לשיפור ידיעת קרוא וכתוב עבור מיליונים.
ב-1975 רון חזר אל החוף, והמשיך במסעותיו – תחילה מפלורידה לוושינגטון הבירה וללוס-אנג'לס, לפני שהתיישב לבסוף בקהילה מדברית בדרום קליפורניה ליד פאלם ספרינגס, ביתו עד 1979. שם, כחלק מתכנית גדולה יותר להביא את סיינטולוגיה ואת דיאנטיקה למספר גדל והולך של אנשים, הוא כתב וביים סרטי הכשרה, בעודו ממשיך לחפש פתרונות לבעיות הלוחצות ביותר בעולם.
ב-1980, כחלק ממאמציו המתמשכים להפוך את כיוון ההתדרדרות המוסרית של שלהי המאה העשרים, הוא כתב תקנון מוסרי לא דתי, 'הדרך אל האושר'. 'הדרך אל האושר', שזכה לשבחים מפי מנהיגים קהילתיים ופוליטיים וקבוצות אזרחיות, הביא עמו בעקבות זאת תנועה עממית עולמית שנועדה לרומם את הגינותו ויושרו של האדם. עד כה, הופצו כחמישים מיליון עותקים. החוברת, היעילה במגזרים רבים של החברה, אף תוארה בתור האמצעי היחיד היעיל ביותר לשיקום אסירים בבתי-כלא.
בשובו אל מסעותיו בראשית שנות ה-80, הוא התיישב לבסוף בקהילה של מרכז קליפורניה, קרסטון, ליד סן לואיס אוביספו. כאן הוא השלים את מחקרו על הרמות המתקדמות של סיינטולוגיה, וסיכם את החומרים הטכניים שבפיתוחם הוא העביר את חייו.
בסיכומו של דבר, עבודותיו של ל. רון האברד על דיאנטיקה וסיינטולוגיה מסתכמות בארבעים מיליון מילים של הרצאות מוקלטות, ספרים וכתבים. יחדיו, הם מהווים את המורשת של תקופת חיים אשר נסתיימה ב-24 בינואר, 1986. עם זאת, פטירתו של ל. רון האברד לא היוותה בשום אופן את הקץ; שכן, עם למעלה ממאה מיליון עותקים מספריו שנמצאים בתפוצה, ועם מיליוני אנשים שמיישמים מדי יום את הטכנולוגיות שלו לשיפור, ניתן באמת ובתמים לומר שעדיין אין לעולם חבר טוב ממנו.